אורד צ’ארלס וינגייט היה דמות בולטת מבין מעצבי דרכה החדשה של ה’הגנה’. הוא הגיע לארץ-ישראל בספטמבר 1936 כמומחה לענייני ערבים. בבואו, הוא נשא באמתחתו מטען רגשות, דעות וידיעות שהיו מנת חלקו של כל קצין בריטי ממוצע במזרח התיכון. הדברים נראו ברורים ביותר: היהודים הציונים, הנהנים ממקורות סיוע ומימון עולמיים, ולרשותם גם ארגון תעמולה מקיף, באו לארץ-ישראל על מנת לדחוק את רגלי הערבים. המסקנה היחידה מכך היתה, שרק בריטניה הגדולה יכולה להציל את ערביי ארץ-ישראל מהניצול הציוני.
וינגייט נכנס לארץ-ישראל כפרו-ערבי מובהק ועזב את הארץ ב-26 במאי 1939 כציוני נלהב.
וינגייט שהה בפלשתינה-א”י פחות משלש שנים (1937-1939). אולם פעילותו הצבאית האינטנסיבית ואישיותו הייחודית השאירו את רישומן העמוק, עד שהפך לדמות מיתולוגית כמעט. היה טקטיקן מבריק וחדשן נועז. יש המגדירים אותו כ”אבי לוחמת הגרילה המודרנית”. פעילותו החשובה ביותר כאן, היתה הקמת פלגות הלילה המיוחדות (S.N.S) וקורסי המפקדים שהדריך.